הזמנה להרצאה של אלי גיא על האופרה של מוצרט "כך עושות כולן"

בלוויית הדגמות רבות מסרטוני וידאו עם כתוביות באנגלית

משך ההרצאה - כשעתיים עד שעתיים וחצי

אמצעים נדרשים: גישה לתצוגה על מסך גדול,

או מהמחשב שלי, או מדיסק און קי על מחשב מקומי

להזמנת ההרצאה: אלי גיא, 054-7890503, eliguy@gmail

את האופרה "כך עושות כולן" מוצרט חיבר כשנתיים לפני מותו, היא ממוספרת ברשימת יצירותיו  588 (ברשימה המלאה יש פחות מ-630 יצירות), משמע: היא שייכת לתקופה של "הבשלות המזוככת" של יצירותיו המאוחרות.

אחרי "נישואי פיגרו" ו"דון גו'בני", שהן דרמות סנסציוניות לא רק לתקופתן אלא עד היום, האופרה נראית לכאורה פשוטה, ויותר לירית מדרמטית. את העלילה אפשר לספר בשתי שורות, הסיפור מתקדם בלי הפתעות מיוחדות, הדמויות ממעמד הביניים, המקום (נאפולי) אינו אקזוטי במיוחד, ומבחינת הז'אנר הדרמטי, הסיום פוסח על שתי הסעיפים: הוא לא טרגי (אף אחד לא מת, אף כי המוות הטרגי נרמז בשליפת חרבות לקראת הסוף) והוא גם לא קומי (אין פתרון שלם של המתחים שנוצרו בקונפליקט, אף כי התכסיס הקומי הקלסי של הסרת תחפושות מופעל במיטבו). ובכל זאת האופרה היא משיאי יצירתו של מוצרט, ואינה נופלת מהאופרות הגדולות האחרות שלו, לרבות פיגרו, דון גו'בני, וחליל הקסם.

ראשית, המוזיקה יפהפיה (כמובן, ואולי עוד יותר מה"כמובן" הרגיל אצל מוצרט). שנית, שיתוף הפעולה בין ה"תסריטאי" (למעשה ה"ליברטיסט") דה פונטה, מניב (כרגיל אצל הצמד הוותיק הזה) תחכום עילאי לאורך כל הדרך: ממש אין רגע דל. ושלישית – וזה מה שמעניין אותי במיוחד – רב-רובדיות של פרשנות אפשרית, שאם יורדים לעומקה מתברר שהשניים משאירים אותנו עם כמה שאלות מטרידות מאוד, שבכלל אינן פשטניות, אם רק נשכיל להתבונן עמוק יותר משטח הפנים, "ואסביר":

לכאורה הסיפור נסוב סביב תכסיס שעושים שלושה גברים לבדיקת הטענה ש"כך עושות כל הנשים", כלומר, הן בוגדות בבני זוגן אם רק יש תנאים מתאימים של פיתוי. התכסיס מצליח, הבדיקה מאששת את הטענה, שתי הנשים, שבתחילת האופרה וגם בהמשכה מצהירות על אהבה נצחית, בלעדית, גורפת וללא פשרות, נגררות אחר הפיתוי, ובסופו של יום, אכן בוגדות באהוביהן ש"יצאו לשדה הקרב".

האם זוהי אופרה אנטי-נשיית? האם יש כאן אמירה סימטרית ל"דון גו'באני" (שאפשר לראות בה צילום רנטגן של הארכיטיפ של המיניות הגברית, ולא רק סיפורו של חריג כמו דון ז'ואן, כלומר: "כך עושים כולם")?

כאמור, על פני השטח התשובה פשוטה: הטענה מוכחת, והשורה התחתונה של האופרה שאכן כל הנשים הן בוגדניות. אבל אם עוצרים רגע לעיין מקרוב בדרכם של מוצרט ודה פונטה לפרוס את יריעת היצירה, מתברר שמאחורי ההבנה הפשטנית הזאת אפשר למצוא רבדים סמויים של אמירות אחרות בתכלית: למשל, לאמיתו של דבר, הנשים מפריכות את הטענה לאורך כל המחצית הראשונה של האופרה. הן נכנעות כי החבורה הסובבת אותן מתעקשת ממש באכזריות להפיל אותן בפח. בסוף האופרה לא מתחשבנים כלל עם הגברים שהוליכו אותן שולל בעקשנות מרושעת. במילים אחרות, אם זה כל כך פשוט, אז למה זה כל כך מסובך, ולמה צריך שלוש שעות בשביל לפרוס את הסיפור? (כיום משך תקני למופע בידור-תרבות כגון תאטרון או קולנוע הוא שעה וחצי).

בסופו של דבר, בעצם הגברים הם שיוצאים טיפשים, שקרנים, בוגדנים, אטומים רגשית, שובינסטים ואינפנטילים: הם הורסים את מתנת האהבה הטהורה שניתנה להם, את מארג הטוהר והתמימות, והכול בגלל איזה ויכוח טיפשי שהופך להתערבות על הרבה כסף, כלומר בלי שום סיבה של ממש, אחר כך הם מאבדים את ההתמצאות שלהם, ושוכחים שהאינטרס שלהם הוא לא האינסטינקט הגברי לכבוש כל אישה, אלא דווקא להיכשל במקרה הזה, ואכן הם מצליחים. לסיכום הם עוד באים בתלונה מלודרמטית עד היסטרית על העוול שנעשה להם.

על המתח הזה בין הרבדים האפשריים של הפרשנות אני רוצה לדבר ולהדגים בהרצאתי, המתמקדת בחקירה הנפשית המדהימה של מוצרט את נפתולי נפשה של פיורדיליג'י, אחת האחיות. סביב המוטיב הזה אציג כמה פנינים מהיצירה המופלאה הזאת, ואשוחח על דברים שיכוונו אתכם להאזנה ולצפייה מושכלת יותר של האופרה הזאת (ושל אחרות).

____________________________

אלי גיא, כיום מוסיקאי, מטפל פלדנקרייז, עורך לשון ומתרגם. לשעבר עורך תכניות ב"קול (כל?!) המוזיקה" לימד תולדות המוזיקה לבחינת בגרות בבתי ספר תיכוניים לאמנות, הרצה במסגרות בלתי-מקצועיות כגון האוניברסיטה העממית, ספריית ביאליק, ועוד. מאמין שגם בשביל השומע הבלתי מקצועי אפשר למצוא את שביל הזהב של הסבר על עניינים מהותיים למוזיקה מצד אחד, בלי להתחמק לסיפורי רכילות טריוויאליים, ומצד אחר בלי להסתבך במינוחי המוזיקה המקצועיים, שהשומע מן השורה מתקשה להבינם, וכך להגיש הרצאות מודגמות שהן גם כייפיות וגם מחכימות.