אמנויות לחימה, בעיקר ג'ודו

יש ספר אחד שפעם היה לי עותק יפה ממנו (הוא יצא לאור במהדורת כיס אבל אני צילמתי לעצמי אותו בהגדלה), אבל הוא אינו על מדפיי, אולי השאלתי אותו ואולי חלילה בעוונותיי איבדתי אותו. זהו הספר "ג"ו ג'וטסו והגנה עצמית", המדגים את אמנות הלחימה שמושה פיתח בשנות העשרים והשלושים על בסיס הג'ו גיטסו. הרקע: הוא השתתף בקבוצת ג'יו ג'יטסו שהתאמנה בתל אביב בהדרכת בחור שהביא את הידע מגרמניה. באותה תקופה הבריטים לא הרשו ליהודים לשאת נשק, ובכלל זה סכינים, אבל לערבים היה מותר לשאת שברייה, כי זה חלק מתלבושתם המסורתית (כך לפחות מה שאני זוכר מסיפורו של משה בריאיון). אז הייתה קבוצה שהתאמנה באמנות הלחימה הראשונה שהייתה מוכרת בארץ, כאמור הגיוג'יטסו. משה ראה שאם המשתתפים אינם מתמידים באימון הם שוכחים את הטכניקה. הוא אמר: יש לי רעיון אחר. לקח כמה אנשים, עשה איתם את ההסכם שעשה, ואימן אותם בכמה תרגילים שהוא עיצב. העיקרון היה לבסס כל תרגיל על תנועת רפלקס ראשונית. כלומר, אם אתה בא להכות אותי על הראש, יש תנועה שאני עושה באופן רפלקסיבי כדי להתגונן. את התנועה הזאת ואחרות משה זיהה, ואסף אותם לתרגילי אמנות לחימה. הוא אישר את הנחתו שגם אחרי שהתלמידים לא התאמנו חודשים אחרים, הם אינם שוכחים את מה שלמדו: זה נטמע במערך הרפלקסים שלהם בכעין תבנית של רפלקס מעובד. את זה הוא הציע ל"הגנה", הם אהבו את זה והפיצו במסגרות האימונים שלהם, ושלחו אותו מן הארץ בתחילת שנות השלושים, כדי שהבריטים לא יתפסו אותו ויתנקמו בו. כך הגיע לפאריז, ושם למד פיזיקה, ואחר כך ג'ודו, שכן הייתה שם קבוצה מהמעלה הראשונה של אנשי ג'ודו שאותם הכשיר קאנו (יוצר הג'ודו), עצמו.

בפריז היה נספח דיפלומטי שהיה מגדולי אמני הג'ודו בכל הדורות. הג'ודו היא אמנות לחימה בת זמננו. יום אחד הגיע לפאריז קאנו, ממציא הג'ודו, להציג בפני החברה הגבוהה את אמנותו. זה היה אירוע יוקרתי מאוד. משה היה סטודנט זרוק, והיה לו חשוב מאוד לראות את ההרצאה, אבל כמובן שלא היה ברשימת המוזמנים החשובים. הוא לקח עותק מספר אמנות הלחימה שלו, הלך לשומרי ראשו של קאנו, ואמר להם: תגידו למאסטר שלכם, שהאיש שחיבר את הספר הזה רוצה לשמוע את ההרצאה שלו. ואכן קאנו אישר, ואחרי כן גם נפגש איתו, הראה לו מגבלות של תרגיל אחד בספר, והזמין אותו ללמוד ג'ודו. במשך שנים אחדות משה התאמן אצל אחד מגדולי הגו'דוקאס, עד שקיבל חגורה שחורה, ואף ייסד את מועדון הג'ודו הראשון באירופה. בסך הכול הוא אימן כ-5,000 תלמידים.

משה פרסם ספרים אחדים להדרכת גו'דו, בעברית, באנגלית ובצרפתית. (על פלדנקרייז ואמנויות הלחימה ראו גם את עבודתו היסודית של מוטי נתיב). הספרים יפים ומעניינים כשלעצמם, עם איורים יפים, בייחוד אלו של הספר באנגלית, שהיה אמור להיות חלק מסדרה, ועוסק בעבודה על הרצפה (ground judo). בספר זה יש מבוא מעניין מאוד מאוד, כי משה מסביר את חשיבותו של הג'ודו להתפתחותו האישיותית של האדם, ברוח דומה לזו שמדריכה אותו בכל דרכיו ובשיטתו: האדם לומד להבחין בין מה שניתן לו בתורשה ובין מה שהוא יכול ללמוד, ולומר ללכת לקראת בגרות אישית, על ידי שהוא רוכש עצמאות הולכת וגוברת ובייחוד במיומנותו הגוברת ומשתכללת בפעולה בגבולות כוח הכבידה, שהוא אחד התנאים האוניברסליים ביותר החלים על האדם, כמובן, באשר הוא.