"האוטוסגסטיה על פי שיטת אמיל קואה" של ס"ה ברוקס, עם מבוא מאת ש"ה ברגמן, תרגם והוסיף ופרק אחרון, משה פלדנקרייז (ראה אור בהוצאת הפועל הצעיר, תל אביב: תש"ד (1944)). בשנת 1929, כשמשה היה כבן 25 הוא תרגם את ספרו של ס"ה ברוקס על הפסיכיאטר הצרפתי הסנסציוני קואה, והוסיף פרק מקורי משלו בסוף הספר.  קואה גילה שהתת-מודע פתוח להשפעה עמוקה ברגעים שלפני ההירדמות ואחרי ההתעוררות. באותם רגעים אם אתה אומר טקסט סוגסטיבי, מנגנוני ההתגוננות המודעים אינם יכולים לבלום את השפעת תוכן הטקסט. דוגמה בוטה: אם אתה חושב כל היום "אוי, איזה באסה, שום דבר לא מצליח לי, החיים בזבל", זה יוצר גל אנרגטי של נבואה שמגשימה את עצמה, וזה מתכון טוב לאיבוד איכות חיים. אבל אם אתה אומר ברגעי המעבר בין עירות לשינה "הכול בסדר, ויהיה עוד יותר בסדר", אתה יוצר השפעה עמוקה על עמדותיך המכוונות את פעולותיך בחיים, וזה מועיל יותר מאקמול. רבים השתמשו בזה מאוחר יותר, ומפורסם מכולם הוא כנראה סילווה, עם שיטת סילווה המפורסמת, שיסודה בעיקרון הזה. קואה ניהל מחנות החלמה ענקיים בצרפת ובמקומות אחרים, שיועדו לכל מיני נכים וחולים ומסכנים. משה מתרגם את הספר המדווח על הדברים האלה, אבל מוסיף פרק שבו הוא אומר: אין סיבה להחיל את העיקרון הזה רק על חולים ומסכנים, אפשר להשתמש בו כדי לקדם את עצמנו בכל עת ובכל מקום לקראת שכלול הולך ומתקדם כל החיים. ואז הוא מסביר כמה דברים משלו. את הפרק הוא מקדיש "למעפילים", ההקדשה מאוחרת כמובן משנת התרגום, ומעודכנת לשנת ההוצאה לאור, 1944.