שאלה: חברה שלי סיימה שנתיים לימודי הוראה: 400 שעות כיתה ועוד שיעורים אישיים רבים, וכן יש לה ניסיון קודם רב. אחרי שנתיים היא הוסמכה ללמד קבוצות (ATM), אבל לא שיעורים אישיים (FI). לא הצלחתי להבין ממנה למה.
תשובה: במקומות רבים תמצא שההוראה והלמידה בשיטתנו שונות מהותית מהוראה ולמידה במערכות רבות אחרות. המורה לא באה עם חבילת ידע מוגדרת שעליה לשתול בתלמיד. בשיעור נוצר דיאלוג, חיבור של שתי תבונות שעושות משהו יחדיו, שלא כבמצב היומיומי, שאז כל אדם פועל מהמעגל העצמאי שלו. נוכל להשוות את הסיטואציה לסידור מעולם המחשבים, ולהגיד שיש בזה משהו דומה לחיבור של שני מחשבים לרשת משותפת. כל מחשב מקבל גישה ישירה למאגרי הידע של השני, ויחדיו הם יכולים לעשות יותר ממה שכל אחד יכול לעשות לבד.
לכן בשעת השיעור מתבקש שלמורה יהיו מיומנות וניסיון רבים, כי אחרת, כמו שאומרים ברפואה הסינית, הוא ינחיל לתלמיד את הבלבול שלו במקום לסלול בשבילו דרך לשיפור.
בשנתיים הראשונות התלמידה לומדת בקורס דרך ייחודית של תנועה ותפיסת עולם. לא רק אדם שהתחום חדש לו לגמרי עושה בקורס כברת דרך ארוכה: בדרך כלל משתתפים בקורסים גם תלמידים שיש להם ניסיון תנועתי רב מתחומים אחרים, כגון רקדניות/ים, ספורטאיות/ים מאמנות/י כושר, וכו', ואף הם חווים שינוי עמוק בהבנתם את משמעות העבודה הזאת (שדרך אגב, אינה סותרת את תחומיהם האחרים, אלה משלימה ומגוונת אותה).
מכאן שהשנתיים הראשונות מיועדות בעיקר להקנות למתלמדת מיומנויות גבוהות, רבגוניות רבה והבחנות חדשות בדרך הפעלתה את גופה, וכן הרבה 'פילוסופיה' של הדרך הייחודית הזאת של תנועה, של חשיבה, של למידה ושל העברת שיעור. (במשל של המחשב: היא רוכשת תוכנת פעולה משובחת, Pro.) בסופן היא כבר בשלה ללמד בשיעורי קבוצה: ראשית, כי היא כבר מיומנת בשיעורים האלה בעצמה, שנית, כי היא למדה ביסודיות את סגנון ההוראה בשיעור כזה, שלישית, כי ההנחיה המילולית פחות אינטימית ואינטנסיבית מהנחיה במגע, ורביעית, כי היא על קרקע בטוחה יותר, שהרי היא מלמדת שיעורים שחיבר משה עצמו.
בשנתיים הבאות התלמידה לומדת את רזי המגע המשוכלל ואת הואריאציות הרבות הפתוחות בפניה בעת העברת השיעור, כך שבסופו של דבר היא תלמד על בסיס של ידע רב בחופשיות ובביטחון אינטואיטיבי. היא לומדת איך מקשיבים לתלמיד, איך מתבוננים בו, מה אפשר לראות, איך פונים אליו, ואיך יוצרים את המגע הפיזי והרגשי המאפשר את הפתיחות (ההדדית) של המורה והתלמיד. על ידי כך לאפשר העלייה במעלות השכלול שלמענה מתכנסים. (במשל המחשב: היא רוכשת את מערכת הממשק של הרשת שבין שני מחשבים, SuperPro). לא במקרה פלדנקרייז בחר במותג המסחרי "שיטת פלדנקרייז" ולא "טכניקת פלדנקרייז".
את הנוהל הזה הכתיב פלדנקרייז עצמו בקורסים הגדולים שלימד בשנותיו המאוחרות, ויש בו שתי משמעויות: האחת פחות או יותר טכנית: זהו מבנה תכנית הלימודים המקובל בעולם (ה'קוריקולום') של האגודות הבינלאומיות להסמכת מורים. השנייה פילוסופית: לא תהיה תועלת רבה בהוראה שלך אם לא תעבור בעצמך חניכה עמוקה, כי כאן לא מדובר בסדרת 'תרגילים' של 'התעמלות', אלא בלמידת 'דרך' של הפעלה עצמית באיכות שגם כיום היא חדשה לרוב בני האדם.
