לפניכם רצף הוראות בקטע קצר לדוגמה משיעור שכלול היכולת, Awareness through movement, ATM, אלמנט אחד משיעור אחד מיותר מאלף של משה פלדנקרייז.
עשו את התנועות בסקרנות ילדותית, בעדינות ובנעימות, ובתוך כך הקשיבו היטב לתחושות בכל גופכם. בהדרגה תבחינו שכל תנועה כזאת משפיעה על הרגליים, על מפרקי הירכיים, על האגן, על עמוד השדרה, על משען הידיים, על הצוואר ועל תנוחת הראש. הבחינו בהתאמה בין התנועות לנשימה. והנה ההוראות:
א. שבו על הרצפה, הישענו בידיכם על הרצפה לצדי הגוף ומאחוריו באיזשהו מקום נוח לכם (את נקודות המשען האלה תוכלו לשפר כרצונכם עם התקדמות השיעור).
ב. פסקו ברכיים, הצמידו ברכות את כפות רגליכם זו לזו.
ג. לאט ובעדינות, בעודכם ממשיכים להצמיד את העקבים לרצפה בלי מאמץ, הרימו מעט מהרצפה את החלק הקדמי של כפות הרגליים, כלומר הבהונות ומה שנגרר איתם, בעודכם ממשיכים לגעת בסוליות זו בזו, וחזרו להניח אותן כבתחילה. חזרו על הפעולה פעמים אחדות, בקצב הנשימה. שכבו על הרצפה ונוחו. הקשיבו לדמות הגוף בדמיונכם ולמגעו עם הרצפה מהעקבים ועד הגולגולת.
ד. חזרו לישיבה כנ"ל, עתה השאירו על הרצפה את החלק הקדמי של כפות הרגליים, זה שהרמתם לפני רגע, והרימו מעט את העקבים בעודכם ממשיכים לגעת בסוליות זו בזו, וחזרו והניחו אותם. חזרו על הפעולה פעמים אחדות. שכבו על הרצפה ונוחו. הקשיבו לתמונת הגוף ולחותם מגעו עם הרצפה.
ה. חזרו לישיבה כנ"ל, ועתה הפנו את הבהונות הצמודים לימין ולשמאל לסירוגין בעודכם משאירים את את העקבים פחות או יותר במקומם. זוהי כעין תנועת מניפה ימינה ושמאלה. שכבו ונוחו. הקשיבו לתמונת הגוף, לדפוס שהוא משאיר על הרצפה מהעקבים ועד הראש.
***
זהו מהלך אחד בשיעור אחד, וכאמור יש מאות רבות של שיעורים כאלה, כתובים ומוקלטים, מילה במילה.
דיון בשיעור
עכשיו אחפש כמה דברי טעם להגיד על השיעור, שמהם יהיה אפשר להתרשם מעקרונות השיטה. לכל ההכללות שלי יש יוצאים מן הכלל, כולל ההכללה הזאת.
ראשית, שתי אמירות כלליות. לעניין החזרה לחוויית הלמידה הראשונית שדיברתי עליה במאמרים קודמים, מן הסתם מעולם לא עשיתם את התנועה הזאת. לכן יש בזה מטעם הניסויים המוקדמים שעשיתם בילדותכם המוקדמת בלי הדרכה. על כן גם חשוב לעשות הכול בנעימות ובסקרנות טבעית, כמו שעשינו את תנועותינו הראשונות בילדותנו: בלי מאמץ, קל וחומר בלי כאב, בלי שאיפה מיוחדת, לעשות אותן "סתם". לעניין תהליך ההתפתחות מתנועות אקראיות סתמיות לפעולה שימושית, אמנם לא אתם יזמתם את התנועה, והיא מובנית בקפידה, אבל כשאתם עושים אותה, אינכם מכוונים אותה לשום תכלית, היא אינה שימושית כשלעצמה, אלא רק כאלמנט אחד מרבים במערך תנועתי שלם, שאינכם יודעים אותו מראש, ולכן היא אינה שונה כל כך מתנועה שעשינו בינקותנו בלי תכלית, שבהדרגה הצטרפה לעוד תנועות כאלה עד שהוכללה במערך פעולה שימושי, כגון אחיזת חפץ והבאתו אל הפה. הרי אלו חומרי הגלם שמהם תתגבש האינטגרציה הפונקציונלית.
שנית, כמה עקרונות של עיצוב השיעור:
א. צוטט שלב אחד מכתריסר שלבים של השיעור הזה; מקומו באיזשהו מקום באמצע השיעור. כל התנועות של כל השלבים ישלימו זו את זו למערך התנועתי התפקודי השלם. תכנון התנועה ושזירתה בשיעור הם היבט אחד של גאוניותו של משה, שידע לנתח תנועה פונקציונלית, כגון עמידה או הליכה או גלגול וכן הלאה, לרכיביו הרבים, ו"להנדס" שיעור שיחרוז את התנועות למכלול השלם. בתוך כך הוא גם ידע לזהות את התנועות השייכות למכלול הזה, שרובנו איננו עושים, ולהוסיף אותן לתנועות שאנו רגילים לעשות. במילים אחרות: כולנו עומדים והולכים, לכן לשיעור יש ערך בעיקר אם הוא מעורר לפעולה עוד כמה אלמנטים של הפעולות האלה שרוב בני האדם אינם משתמשים בהם.
ב. התנוחה שפלדנקרייז בוחר כמסגרת לתנועות מתוחכמת מאוד. היא מאפשרת וכמעט מאלצת אותנו לעשות בדיוק את התנועה שהוא רצה שנעשה. התכנון הזה הוא היבט של המיומנות והאינטואיציה שלו ביצירת השיעור האפקטיבי. לא סתם מנפנפים בכף הרגל באוויר. הרגליים מונחות כך שאילוצי הישיבה המתוארת ומנח כף הרגל על הרצפה מאפשרים לבודד את התנועה הרצויה בבהירות מושלמת, ואחרי שהתארגנת בתנוחה, די שאגיד משפט כגון "הרימו את החלק הקדמי של כפות הרגליים, כלומר הבהונות, מעט מהרצפה, בעודכם ממשיכים לגעת בסוליות זו בזו", כדי שתעשו בדיוק את התנועה המבוקשת, כי כמעט אי אפשר לבצע את ההוראה הזאת אלא בתנועה הזאת.
ג. המנוחות חשובות מאוד, כי לא מדובר רק במנוחה הרגילה ממאמץ, שאנו מכירים משיעורי התעמלות, אלא בהחזרת מערכת העצבים למצב ניטרלי. ברגעי המנוחה המוח מטפל ברשמים החדשים שהוא קלט מהגוף, וכשמתחילים לבצע את התנועה בפעם הבאה, עושים אותה קצת אחרת, כלומר במסלול עצבי, שרירי ושלדי שונה מהראשון. לעומת זאת אם חוזרים על אותה תנועה ברצף שוב ושוב, מערכת העצבים ממשיכה (פחות או יותר) לאותת במסלול הראשון שהיא בחרה בו, ופוטנציאל הלמידה קטן יותר.
ד. הקֶשֶׁב לתחושת הגוף ולשינויים המשתקפים בשינוי מגע השלד עם הרצפה חשובה מאוד מסיבות שונות, שכאן היריעה קצרה מלפרט. תשומת הלב למגע עם הרצפה, ל'חותם' או ל'דפוס' שהגוף משאיר על הרצפה חשובה גם היא, כי המגע עם הרצפה הוא משוב אובייקטיבי יותר, ומשקף ממקור נוסף את השינויים המתחוללים, מלבד תחושת הגוף בעצמו וכשלעצמו.
ה. השפה שהמורה משתמש בה מחושבת היטב. למשל תמיד עדיף להשתמש בהכוונה חיובית (להשאיר את...) מאשר בהכוונה שלילית (לא להרים את...); תמיד עדיף להשתמש במילים מרגיעות ונעימות (בנועם, לאט, בעדינות); חשוב לבחור בתבונה את הדימויים: דימוי הוא משהו אישי, ומה שאצלי מעורר אסוציאציה חיובית, אצל אדם אחר יכול לעורר זיכרון מכאיב. בטקסט שלעיל כמעט אין דימויים, אולי חוץ מהמניפה. כל מי שמתעניין בהשפעתו הרבה של הדמיון על תודעתנו יבין את ההבדל בין "כעין מניפה" ובין "כמו שוטר תנועה המאותת לך לעצור בצד", מבחינת העירור הרגשי שדימוי כזה גורם.
ו. בדרך כלל המורה לא יעיר לתלמיד גם אם התלמיד עושה את התנועה שלא כפי כוונת ההנחיה המקורית. אף כאן יש לעיקרון הזה הסבר תאורטי מבוסס בהרחבה, ושוב, יהיה עליכם לתת בי אמון ולקבל שזהו עיקרון אינהרנטי וחיוני בעבודה, חלק מתפיסת ההוראה והלמידה בשיטה.
